“השטאדטפארק בוינה זה רחוק תרתי משמע מהפארק הלאומי אבל כל עוד ורד איתי אז הכל גן עדן”, כתב בסוף השבוע כרמל שאמה הכהן, ראש העיר רמת גן, בפוסט נוסף שהקדיש לאשתו. הוא הוסיף לב אדום וחתם במשפט: “בעיני אין בכל העולם פארק עירוני כמו הפארק הלאומי ואין בעולם כמו ורד”.

על פניו, מדובר בפוסט זוגי רך, כמעט תיירותי: וינה, פארק, אהבה, מחווה לאשה. אבל בהקשר שבו הוא פורסם, קשה להתעלם מהמשמעות הציבורית. רק ימים קודם לכן סערה הרשת בעקבות ברכת יום הולדת אחרת שפרסם שאמה הכהן לאשתו, שבה כתב כי אמר לה שכרטיס האשראי שלו עומד לרשותה. מה שאולי נועד להישמע כפירגון זוגי, התקבל אצל מבקרים רבים כניסוח מיושן, פטרוני ומנותק מרוח התקופה.

הפוסט החדש מווינה נראה כמו ניסיון לרכך את הרושם: פחות כרטיס אשראי, יותר אהבה. פחות קניון, יותר פארק. פחות התכתשות, יותר ורד.

אבל דווקא הניסיון הזה החזיר לקדמת הבמה את הדפוס שמלווה את שאמה הכהן שנים: כמעט כל דבר אישי שהוא כותב הופך אצלו לציבורי, וכל דבר ציבורי מקבל מהר מאוד גוון אישי.

מהכנסת ללשכת ראש העיר

כרמל שאמה הכהן, יליד 1973, הוא מהפוליטיקאים המקומיים הבולטים והחריפים בישראל. הוא צמח בליכוד, כיהן כחבר כנסת בכנסות ה-18 וה-19, עמד בראש ועדת הכלכלה של הכנסת ובהמשך שימש שגריר ישראל ל-OECD ולאונסק”ו. בשנת 2018 נבחר לראשות עיריית רמת גן, ובבחירות המקומיות של 2024 זכה בכהונה נוספת לאחר מאבק פוליטי טעון מול ליעד אילני.

כבר שנים שהוא בונה לעצמו תדמית של נבחר ציבור חד, זמין, לוחמני וחסר סבלנות למי שהוא תופס כצביעות, אינטרסנטיות או התקפות אישיות. תומכיו רואים בו ראש עיר שמדבר ישר, לא מתחבא מאחורי הודעות דוברות, עונה לתושבים ומנהל את העיר בקצב גבוה. מתנגדיו רואים באותו סגנון בדיוק בעיה: פוליטיקאי שמתקשה להפריד בין ביקורת לגיטימית לבין אויבים, בין תפקיד ציבורי לבין תגובה מהבטן, ובין ניהול עיר לבין מאבק אישי מתמשך.

הברכה שהפכה לקרב

הסערה האחרונה החלה מברכת יום הולדת לאשתו. שאמה הכהן כתב כי אמר לה שכרטיס האשראי שלו עומד לרשותה, וציין כי לאחר שעות בקניון היא קנתה לעצמה רק בושם וכמה שקיות בגדים לו ולילדים. ברשתות החברתיות היו מי שראו בכך בדיחה זוגית או מחווה משפחתית. אחרים ראו בכך טקסט שמחזיר את השיח שנים אחורה.

אחת המגיבות כתבה לו בין היתר “איפה להתחיל? השנה 2026”, והציעה לו להעביר פוסטים כאלה לעוד עיניים לפני פרסום. שאמה הכהן לא הסתפק בהבהרה עניינית. הוא השיב לה כי היא “מתנשאת ורעת לב”, וטען כי היא הרסה לאשתו את החג ואת שמחת יום ההולדת.

בהמשך הבהיר כי לאשתו יש חשבון בנק וכרטיסי אשראי משלה, וגם שליטה מלאה על חשבונו.

האירוע הזה לא היה שערורייה של מדיניות עירונית ולא פרשה משפטית. ובכל זאת, הוא תפס אש משום שהוא נגע בדיוק בנקודת התורפה הציבורית של שאמה הכהן: התגובה המיידית, האישית, החדה מדי. גם כשהביקורת מופנית לפוסט אישי, הוא מגיב כמי שנמצא בעימות פוליטי.

רמת אפעל לא שכחה

הדפוס הזה הופיע בעוצמה גם אחרי הבחירות המקומיות ב-2024. שאמה הכהן ניצח, אבל לאחר הבחירות הוא תקף בחריפות תושבים משכונת רמת אפעל, שרבים מהם תמכו ביריבו ליעד אילני. על פי הדיווחים אז, בקבוצת וואצאפ שכונתית פורסמו דברים קשים שיוחסו לו, ובהם אמירות חריפות כלפי יריבו וכלפי תושבים שלא הצביעו לו.

מטעמו נטען אז כי עבר “מסע השפלה” וכי למרות הכל העירייה תמשיך לתת שירות לכל שכונות רמת גן. אלא שהנזק התדמיתי כבר נעשה. ראש עיר שנבחר מחדש מצופה בדרך כלל לשדר ממלכתיות, גם כלפי מי שלא תמך בו. במקרה הזה, שאמה הכהן שידר דווקא עלבון, כעס ונכונות להמשיך את הקרב גם אחרי סגירת הקלפיות.

אייל גולן. צילום: דודי חסון

הקרב מול אייל גולן

אחת הסערות המתוקשרות שנוספו לרשימה התרחשה סביב אייל גולן והופעותיו. בחודש יולי 2025 נדחתה עתירתו של גולן נגד החלטת עיריית רמת גן שלא לאפשר לו להופיע באצטדיון רמת גן. על פי הדיווחים, בית המשפט קבע כי לא הוכח שהעירייה שקלה שיקולים זרים בהחלטתה. שאמה הכהן בירך על ההחלטה וכתב כי “הצדק ניצח”.

אבל הסיפור לא הסתיים שם. בהמשך, סביב הופעותיו של גולן בפארק הירקון, עיריית רמת גן פנתה לעיריית תל אביב בטענה למטרדי רעש קשים שפוגעים בתושבי רמת גן. על פי הדיווחים, במכתב ההתראה נטען כי ההופעות חורגות מהרעש המותר וכי הרעש הגיע עד אזורים מרוחקים בעיר ואף עד אזור שיבא. מנגד, בעיריית תל אביב טענו כי לא נמצאו חריגות רעש וכי עוצמות הרעש דומות לאלה של מופעים אחרים.

כמו במקרים קודמים, גם כאן סוגיה עירונית מובהקת – רעש, אכיפה, איכות חיים ותיאום בין רשויות – הפכה מהר מאוד לעימות פומבי ואישי יותר.

שאמה הכהן תקף את גולן בחריפות וטען כי מי שמחזיק בכסף, יחסי ציבור וקהל גדול אינו יכול לרמוס או להלך אימים על רמת גן. מבחינת תומכיו, זו הייתה עמידה נחושה מול אמן חזק לטובת התושבים. מבחינת מבקריו, זו הייתה עוד דוגמה ליכולת של ראש העיר להפוך כמעט כל מחלוקת לזירת התגוששות.

המוזיאון שהפך לזירת קרב

אחת הפרשות הציבוריות הבולטות בתקופתו הייתה סערת היצירה “ירושלים” של האמן דוד ריב במוזיאון רמת גן בסוף דצמבר 2021. היצירה עוררה התנגדות בשל כיתוב בוטה שנתפס כפוגע, ושאמה הכהן דרש להסירה. על פי הדיווחים, הוא אף פנה לציבור ברשתות החברתיות וביקש מעין הכרעה ציבורית בשאלה אם להשאיר את היצירה או להסירה.

האירוע הפך במהירות לוויכוח עקרוני על חופש הביטוי האמנותי ועל גבולות ההתערבות של ראש עיר בתוכן המוצג במוסד תרבות. בהמשך נקבע כי אין לראש העיר סמכות להסיר את היצירה באופן שבו הדבר נעשה, אבל הפרשה כבר יצאה משליטה: אמנים מחו, יצירות כוסו, התערוכה בוטלה והמוזיאון נסגר לתקופה.

גם כאן שאמה הכהן הציג עצמו כמי שמגן על רגשות ציבור שנפגע. מבקריו ראו בכך התערבות פוליטית כוחנית במרחב אמנותי שאמור להיות עצמאי.

ביקורת משפטית על העירייה

לצד סערות רשת ותרבות, היו גם פרשות שבהן הביקורת על העירייה קיבלה ביטוי משפטי. באחת מהן, סביב קרקע פרטית סמוכה לבניין העירייה, נמתחה ביקורת על התנהלות עיריית רמת גן. על פי הדיווחים, בתי המשפט העירו על הפעלת כוח שלטוני מוגזם ועל פגיעה בזכות קניין, תוך ניסוחים חריגים יחסית ביחס להתנהלות רשות מקומית.

העירייה ושאמה הכהן טענו מנגד כי בעלי הקרקע הותירו אותה במצב מוזנח ופעלו ממניעים פוליטיים. אבל מבחינה ציבורית, גם הפרשה הזו הצטרפה לרצף אירועים שבהם סביב ראש העיר נוצרת תחושה של עימות תמידי: מול תושבים, בעלי נכסים, יריבים, אמנים ומבקרים.

כרמל שאמה הכהן בלשכה. צילום: ר”ג גבעתיים אונליין

יום השואה וההתנצלות

באפריל 2022 עורר שאמה הכהן סערה בטקס יום השואה ברמת גן, לאחר שאמר לשורדי שואה כי “הכי קל היה להתייאש בשואה, ואפילו להיקטל בשואה. הכי קשה היה לשרוד”. הדברים התקבלו אצל רבים כפוגעניים במיוחד בהקשרם. בהמשך הוא התנצל והסביר כי כוונתו הייתה הפוכה מהאופן שבו הדברים פורשו.

זו הייתה סערה מסוג אחר – לא פוליטית, לא משפטית, אלא רגשית וציבורית. דווקא משום כך היא המחישה עד כמה מילה לא מדויקת של נבחר ציבור יכולה להפוך לאירוע כואב.

האיש שלא מניח לאש לדעוך

בסופו של דבר, קשה להתייחס לכל אחת מהסערות סביב כרמל שאמה הכהן כאירוע מבודד. יש ביניהן חוט מקשר ברור: סגנון אישי, תגובות חדות, שימוש אינטנסיבי ברשתות החברתיות ותחושה כמעט קבועה של מאבק.

הפוסט מהשטאדטפארק בווינה לא היה אמור להיות דרמטי. הוא היה יכול להיות עוד מחווה זוגית לאשתו. אבל אחרי פוסט כרטיס האשראי, אחרי העימות עם המגיבה, אחרי רמת אפעל, אחרי אייל גולן, אחרי המוזיאון, אחרי ועדת הבחירות ואחרי שורת פרשות נוספות – גם פוסט רך על פארק ואהבה כבר לא נקרא בחלל ריק.

אצל כרמל שאמה הכהן, כמעט כל פוסט הוא זירה. לפעמים זו זירת אהבה. לפעמים זו זירת קרב. לעיתים קרובות מדי, זו אותה זירה בדיוק.