לרגל יום השואה הבינלאומי – סיפורו של דן הדני בן 101 תושב גבעתיים, שחושף מסע חיים מטלטל מגטו לודז’ ואושוויץ, דרך שירות בצה”ל ועד להקמת מפעל צילום תיעודי עצום ממדים.
הסלקציה של מנגלה
הדני נולד בפולין בתאריך 24 באוגוסט 1924 והיה בן 15 כשפרצה המלחמה והוא נלקח לגטו לודז’ שם שהה עד 1944. “היינו שם, סגורים, בלי עתיד, בלי תקווה”.
“היינו בהישרדות. אני זוכר את הרעב, קיבלנו פרוסת לחם בבוקר ובערב. אני בטוח שהוריי תרמו מהמנות שלהם עבורי ועבור אחותי. אני גם זוכר את המתאבדים על גדר הגטו המחושמלת. אני ואחותי עבדנו במפעל מגפיים עבור הצבא הנאצי, שם יוצרו מגפיים ממולאות קש לחיילים גרמנים. אלו התמונות היחידות שיש לי מאותן שנים בגטו לודז’ ואת גסיסתו של אבי שמת ב-1942”.
“ב-1944 לקחו אותנו לאושוויץ. הסלקציה הראשונה, עברתי ברמפה באושוויץ-בירקנאו. כאן הפרידו אותי מאמי ואחותי. זה היה הרגע האחרון שראיתי אותן”. הדני מתאר את הרגע הנורא, את הכאוס והבלבול ואת הפרידה הבלתי נתפסת. “זה היה סוף העולם. לא הבנתי מה קורה, לאן לוקחים אותן. רק אחר כך הבנתי את המשמעות”.
“לאחר מספר שבועות באושוויץ”, נזכר הדני, “התקיימה סלקציה של ד”ר מנגלה. “היינו ערומים והיינו צריכים לקפוץ קפיצות צפרדע, במשך שעות. מי שזה לא היה בכוחותיו חטף מכות רצח. מנגלה לא דיבר אלא רק סימן עם האצבע על מי שעליו לצאת מהשורה ולעבור לקבוצה של המיועדים למוות. בחמישייה שאני הייתי, מנגלה הצביע על האחרון שהיה חסר המזל ונרצח באותה סלקציה”.
המאבק בזיכרון והסיוטים: “אלה הזיכרונות, שכל כך השתדלתי לשכוח ואפילו חלקם הצלחתי למחוק. ניסיתי לשכנע את עצמי, שאני לא הייתי שם. הזיכרון עדיין מפחיד אותי. שנים סבלתי מסיוטים קשים”.
העלייה לישראל
“אחרי השחרור, הייתי במחנות עקורים באיטליה. כ-150,000 בוגרי מחנות הריכוז, היו במחנה העקורים של פלאזה שליד בארי. כל פליט חייב היה להשתייך לאיזה תנועה פוליטית. אני הצטרפתי לקבוצה של בחורים שהתארגנו כמסגרת של קיבוץ בשם ‘כובשי הים’ מטעם תנועת נוח”ם, אני כמובן נרשמתי לעלות ארצה. רציתי לבנות חיים חדשים, להתחיל מחדש”.
הדני עלה לארץ ב-1948, התגייס לצה”ל, סיים קורס חובלים ושירת כקצין בחיל הים. עם שחרורו מהצבא הקים הדני ב-1967 את סוכנות הצילום הישראלית י.פ.פ.א, שפעלה 35 שנה, במהלכם עבד הדני עם כמאתיים צלמים, כתב וצילם בעצמו עבור עיתונים בארץ ובעולם.
הדני בעצמו תיעד אירועים היסטוריים חשובים, כמו ביקור סאדאת “ב-1977 הצטרפתי למשלחת ישראלית במצרים ותיעדתי את מנחם בגין, עזר ויצמן ומשה דיין בפגישתם עם סאדאת. בהמשך השתתפתי בסקירת מהלך חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים”.
אוסף הצילומים
עבור דן הדני, ההחלטה למסור את אוסף הצילומים העצום שלו לספרייה הלאומית לא הייתה עניין של מה בכך. מדובר באוסף שנאסף במשך עשרות שנים, פרי עבודה קשה ותשוקה עזה לתיעוד המציאות הישראלית.
דן הדני, ניצול שואה בן 101. צילום: רמת גן גבעתיים אונליין
האוסף, הכולל מאות אלפי נגטיבים, היה עבורו הרבה מעבר לאוסף תמונות – הוא היה “הבייבי שלי”, כפי שהוא עצמו מעיד. כל תמונה, כל נגטיב, טמן בחובו רגע היסטורי, זיכרון קולקטיבי, פיסת פאזל בפסיפס הישראלי.
ההחלטה להיפרד מה”בייבי” הזה לא הייתה קלה, אך נבעה מהבנה עמוקה כי ערכו חורג מגבולותיו האישיים. הדני הבין שאוסף הצילומים הוא נכס לאומי, עדות מצולמת ייחודית להיסטוריה של המדינה, וכי מקומו הראוי הוא בנחלת הכלל. “עכשיו זה הסיפור של כולנו,” אמר הדני, ובכך סיכם את מהותה של התרומה – הפקדת הזיכרון הלאומי בידי הציבור, הבטחת שימורו והנגשתו לדורות הבאים.
הספרייה הלאומית, כבית הזיכרון של העם היהודי, הפכה לביתם החדש של אלפי הצילומים, שם הם ישמשו חוקרים, סטודנטים, ואת הציבור הרחב, וימשיכו לספר את סיפורה של מדינת ישראל עוד שנים רבות.
הדני, אשר חווה על בשרו את אימי השואה, לא חוסך במילים כשהוא מתייחס לאירועי השבעה באוקטובר. הוא מתאר אותם כ”שואה גרועה יותר”, השוואה מטלטלת היוצאת מפיו של מי שצלל לתהומות האופל הנאצי. “התחלתי לשמוע בבוקר שבת את החדשות וסגרתי מיד. לא האמנתי למה שאני שומע. פתחתי שוב ושמעתי אנשים מתחננים על חייהם לעזרה. נתתי מכה על השולחן ואמרתי זאת שואה! זאת שואה גרועה יותר”! הייתי הרוס מזה כל היום”. “איפה צבא, איפה ממשלה שאלתי את עצמי כל היום. זה הורס אותי עד היום”.
תגובות